פתח דבר
לא פעם נאמר לי שעבודותיי נראות כאילו נוצרו בידי אמנים שונים.
אני מבינה את התחושה הזאת. אינני מחפשת סגנון חזותי אחיד, וגם אינני רואה באחידות מטרה בפני עצמה. עם השנים הבנתי שהמשותף לעבודותיי אינו מצוי באופן שבו אני מציירת, אלא באופן שבו אני מתבוננת.
אני שבה שוב ושוב אל אותם חומרים, סמלים וטקסטים. לא כדי לשמר אותם כפי שהם, ולא כדי להפריך אותם, אלא כדי לקרוא אותם מחדש.
אני בוחרת בקרטון, באייקונים ציוניים, בפסוקי מקרא ובחפצים מן הבית המזרחי, משום שהם כבר נושאים עמם זיכרון. אינני יוצרת אותם; אני נכנסת לשיחה שכבר החלה לפניי.
עבודותיי אינן מבקשות להכריע במחלוקות. הן מבקשות להאט את המבט, להשהות את הוודאות ולהציע אפשרות נוספת לקרוא את הסיפור.
"יומן הסטודיו" אינו מדריך לקריאת היצירות. הוא הזמנה להצטרף למסע המחשבה שמלווה אותן.
קריאה מחדש
יש דימויים שנראים מוכרים כל כך, עד שאיננו שואלים אותם עוד שאלות.
אני נמשכת אל דימויים שכבר נטועים עמוק בזיכרון התרבותי שלנו.
כרזות ציוניות.
פסוקי מקרא.
מגדלים.
חפצים מן הבית המזרחי.
כולם מביאים עמם סיפור שקדם לי.
אינני מבקשת להחליף את הסיפור הזה בסיפור אחר. אני מבקשת לשוב אליו, להתבונן בו מחדש, ולשאול אילו רבדים נוספים אפשר לגלות בו.
אולי משום כך אני שבה שוב ושוב אל פעולת הקילוף.
הבחירה בקרטון
לפעמים החומר שעליו מציירים הוא כבר חלק מהסיפור.
הקרטון אינו משמש אותי כמצע בלבד.
ארגזי קרטון מסמלים עבורי מצב זמני. הם שייכים למעברים, לנדודים, לארעי. הם נמצאים בבית לפני שעוזבים אותו, או לפני שנכנסים אליו.
במובן הזה, הקרטון מבטא עבורי גם את מצבה של החברה הישראלית. כל עוד שאלות היסוד של הזהות היהודית והישראלית אינן מתבררות, נדמה לי שאנו עדיין חיים במצב ביניים.
אנחנו עדיין על ארגזים.
הקרטון איננו רק חומר העבודה. הוא כבר נושא את הרעיון שעליו היצירה נבנית.
חשיפת שכבות
לא כל גילוי מתחיל בהוספה; לעיתים הוא מתחיל בגריעה.
בעבודות רבות אני מסירה את שכבתו העליונה של הקרטון.
פעולת הקילוף איננה רק טכניקה. היא דרך מחשבה.
במקום להוסיף, אני חושפת.
במקום לכסות, אני מסירה שכבה.
אני מאמינה שמתחת לפני השטח מסתתרים רבדים נוספים של משמעות, של זיכרון ושל זהות. לפעמים אין צורך ליצור משמעות חדשה. די להסיר שכבה אחת כדי לגלות משמעות שהייתה שם כל הזמן.
כך אני מתבוננת גם בחומר, גם בזיכרון וגם בהיסטוריה.
האייקון הציוני
אייקונים אינם רק זיכרון; הם גם הזמנה לקריאה מחודשת.
רבות מעבודותיי נשענות על כרזות, תצלומים ודימויים אייקוניים מראשית הציונות.
אני בוחרת בדימויים שהפכו לחלק מן הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, משום שהם ממשיכים לעצב את האופן שבו אנו מספרים לעצמנו את סיפור תחייתו של העם היהודי בארצו.
אינני חוזרת אליהם מתוך נוסטלגיה, וגם לא כדי להפריך אותם. אני שבה אליהם דווקא משום שהם חלק מן הסיפור שלי.
הביקורת שאני מציבה אינה מגיעה מבחוץ. היא נובעת מן הרצון לקרוא את הסיפור הזה מחדש, לבחון את המורכבות שלו ולשאול אילו קולות, זיכרונות ומשמעויות טרם קיבלו בו מקום.
פסוקי המקרא
פסוק אינו מסיים דיון. לעיתים הוא רק מתחיל אותו.
פסוקי המקרא מלווים רבות מעבודותיי.
עבורי הם אינם ציטוט ואינם קישוט.
כאשר פסוק מן המקרא ניצב לצד אייקון ציוני, אני מבקשת לאפשר לשני הטקסטים לקרוא זה את זה מחדש.
המפגש ביניהם מציף עבורי את המתח שבין הזהות היהודית לבין הזהות הישראלית המודרנית.
אני מבקשת לבחון האם אפשר לדבר על שיבת עם ישראל לארצו מבלי לשוב גם אל המקורות שעיצבו את הכמיהה הזאת במשך אלפי שנים.
השאלה הזאת איננה מבקשת לערער על הציונות.
היא מבקשת לבחון האם הציונות יכולה להיות שלמה כאשר היא מתנתקת מן ההקשר היהודי שמתוכו צמחה.
המגדל
סמל אחד מסוגל לשאת עליו תקופה שלמה.
המגדל חוזר ומופיע בעבודותיי בצורות שונות.
לעיתים הוא מזוהה עם "חומה ומגדל", ולעיתים הוא נושא משמעות אחרת.
עבורי הוא סמל טעון בזיכרון הישראלי.
כאשר הוא מתגלה מתוך הקרטון באמצעות קילוף, ולא נוסף עליו מבחוץ, הוא הופך גם למטפורה לחשיפת רובד נוסף של הסיפור.
הבית המזרחי
זיכרון פרטי מסוגל להאיר מחדש סיפור לאומי.
חפצים מן הבית המזרחי שבו גדלתי מלווים רבות מעבודותיי.
אלה אינם אביזרים דקורטיביים.
אלה חפצים שנשאו את חיי היום יום, את הזיכרונות המשפחתיים ואת התרבות שבתוכה גדלתי.
כאשר הם נפגשים עם אייקונים ציוניים ועם פסוקי מקרא, הם יוצרים שיחה בין שכבות שונות של הזהות הישראלית.
באמצעותם אני מבקשת להרחיב את השיח על הזיכרון הלאומי ולהציע מבט המכיל גם את הזיכרון הפרטי.
מחקר ויצירה
גם המחקר וגם האמנות מתחילים בשאלה טובה.
לצד היצירה אני עוסקת גם במחקר.
שני העולמות אינם נפרדים עבורי.
המחקר מעניק לי כלים לבחון טקסטים, מושגים ונרטיבים.
האמנות מאפשרת לי לשאול את אותן שאלות בשפה חזותית.
לעיתים נדמה לי שעבודה אמנותית מצליחה לנסח שאלה שגם מחקר שלם עדיין מחפש את הדרך לנסח.
היצירה כשאלה
אני אינני מבקשת לומר לצופה מה לחשוב. אני מבקשת להזמין אותו לחשוב.
אינני מחפשת פרשנות אחת נכונה לעבודותיי, אני מקווה שהמפגש איתן יעורר רצון לעצור מול סמל מוכר, לקרוא אותו מחדש ולשאול עליו שאלה שלא נשאלה קודם.
אם היצירה מצליחה לחשוף רובד נוסף של משמעות או להציע אפשרות נוספת להתבונן בסיפור מוכר, מבחינתי היא עשתה את שלה.
אחרית דבר
אינני מבקשת לכתוב סיפור חדש, אני מבקשת לשוב אל הסיפורים שכבר מלווים אותנו
אל האייקונים, הפסוקים, החפצים והזיכרונות — ולקלף מהם שכבה אחר שכבה.
אולי מתחת למה שנדמה לנו שאנו כבר מכירים, ממתינה דרך נוספת לקרוא את עצמנו.